כותבים לרותם - הספדים
שבע שנים ללכתה....
רותם שלנו
שבע שנים חלפו ולי זה נראה כמו נצח.
חברה שאלה אותי אתמול - לא נעשה לך קל יותר עם השנים?
עניתי - כשזה קורה לך עם ילד
עם הזמן אתה רק לומד
כמה עוד אתה מאבד.
כשהתגייסת הבטתי בך וראיתי נערה בוגרת. הילדה שלי גדלה.הייתי גאה.
ראיתי אותך בתחנת האוטובוס חיילת במדים סוחבת רובה גדול ותרמילים.
זה כל כך לא התאים. יפת הנפש שפוחדת מג'וק ,חומלת, עדינה ורגישה.
ואת היית כל כך גאה ומרוצה.
היום כשאני מביטה בחיילות אני רואה שהן רק ילדות קטנות
החברים שלך כבר מגבשים חיים בוגרים ... עוזבים את הבית, מתחתנים ויולדים ילדים.
ואצלי רק מתרבות השאלות. איפה את היית היום ומה יכולת להיות???
אני לא זוכרת כמעט דבר מאותו יום אחרון
רק את פנייך הלבנים, ועינייך המביטות מעלה בשאלה ענקית - ללא מענה
אני לא זוכרת את ההליכה אחריך בארון.
לא זוכרת את הקבורה.
רק את רעש האדמה הנזרקת ואותך מכסה.
בחודשים האחרונים עסקתי בבניית אתר לזכרך ולהנצחתך. קראתי לו "רותם שלנו" של כולנו.
אספתי רסיסי חיים מתמונות ומכתבים בתקווה שאצליח ולו במעט להעביר דרכם את דמותך כפי שהיית.
הנערה החזקה האחראית העוצמתית. הפמיניסטית אולי...
ועם זאת הילדה הרגישה והעדינה שידעה להעניק רוך וחמלה ובזכות זה כל כך הרבה אנשים אוהבים אותך.
הסתובבתי בחדרך פתחתי ארונות והבטתי בבגדים המסודרים למופת. עברתי על האלבומים שלך והוצאתי את התצלומים שחשבתי שאת אוהבת ובחרתי בשבילך.
אני מקווה שהצלחתי ולו במעט להעביר מהניחוח והדמות שלך
רותם שלנו רותם שלי - אהבתי לך לעד
אמא
שש שנים ללכתה....
כבר עברה שנה ושוב אזכרה.
שש שנים בלי רותם, בלי רותם שאפשר לדבר, לחבק לנשק... אבל עם רותם שבלב ובזכרון.
אם תעצמו לרגע עיניים תוכלו לראות את רותם הפרטית שלכם...
רותם של הדודים והדודות: הביישנית, המנומסת, השקטה... או בחתונה משפחתית בשמלה אדומה, שכולם הפנו ראשיהם אחריה כי היא היתה הכי מרשימה...
רותם של סבתא ממה - מתפנקת איתה במיטה, או אולי בטיול לחו"ל בבת המצווה.
רותם של החברים והחברות - דוהרת בפיג'ו האדומה, רוקדת במסיבת יום ההולדת האחרונה, או במרתון סרטים אל תוך הלילה.
רותם של עופר באהבה ראשונה - שחסמה לו את ערוץ הספורט בטלויזיה בחדרה...
רותם הקטנה - בעבודה של אמא, בחופשות מביה"ס -מדביקה מספרים על תיקים בארכיון... או בטיולים משותפים צועדת אחוזה ביד של אמא צמודה צמודה. ויושבת עם כל הילדים באוטובוס בדרך חזרה כשמקרינים את בת הים הקטנה.
רותם של בני הדודים ובעיקר של בנות הדודות שהיה קשה להפריד בינהן כי היו קרובות וקשורות, ממש כמו אחיות.
רותם של השכנה שראתה אותה מידי בוקר בדרך לביה"ס בשיער רטוב - אפילו בחורף, ודאגה לה שמא תצטנן.
ורותם שלנו ושל האחים... בכל יום ובכל רגע בדברים הגדולים והקטנים.
רותם שהיתה משענת וחוט מקשר, וידעה בין כולנו לחבר.
רותם של הרגעים האחרונים...
עמדת שם בתחנה, נר שביעי של חנוכה... חיילת במדים. השעה 6:20. דיברת איתי לפני 2 דקות. רצית בסופ"ש לצאת ולבלות... אחרי חצי שעה ראיתי אותך בטלויזיה מוטלת על המדרכה, מכוסה בשמיכה, ורק הנעליים מבצבצות... אלה שצבענו להן יחד את התפרים... כדי שיהיו תיקניות...
בחושים של חיה באינסטינקט של אמא ידעתי אותך לזהות.
זה כואב בכל הגוף והנשמה. האוזניים מצלצלות, הבטן מתכווצת, והלב מתפוצץ. כי פרידה מילד היא בניגוד לחוקי הבריאה.
אני לא צריכה לעצום עינים כדי להזכר... כי בשבילי לעולם לא תיהיה פרידה - רק עוד אזכרה
אוהבת ומתגעגעת אמא
חמש שנים ללכתה....
רותם יקירה
כבר עברו 5 שנים ואנו פה איתך, מזכירים ומספידים. בשבילי היה זה רק אתמול.
קולך עוד מהדהד באזני ודמותך חולפת על פני.
אם זו חיילת בקוקו מרושל או נערה חטובה בשיער ארוך ומסולסל. וחיוכך הרחב שנשאר וקפא, צעיר, בן 19 שנה.
הזיכרונות שלי חיים, וכאילו רק אתמול היה חג החנוכה,
בו במסורת משפחתית ,כל השנים, נסענו לראות מופע לילדים.
והייתה זו להקת אטניקס ששרה את השיר "תותים"
"בואי נקנה רק תותים, במקום עוד מכונות של מלחמה "
ועיניך נצצו משמחה, והחיוך זרח ואת פניך מילא.
היית בת 19 שנים, עברת לשרת בבסיס קרוב לבית,
קרוב למשפחה לעופר ולחברים.
אהבת את החברה בצבא, ואפילו רותי המפקדת לא עמדה
בקיסמך ו"שברה דיסטנס" כהגדרתך.
ואז.. נלקחת מאיתנו, בדרך שאותה ידעת, ועליה התראת מאז ילדותך,
ואנו... לא יכולנו להאמין, איזו נבואה שחורה את נושאת בקירבך, על גבך.
הפחד מפני פיגועים והפחד מנסיעה באוטובוסים רדפו אותך, כל השנים.
ודווקא כשקצת נרגעת והרפית... זה קרה באמת.
נלקחת מאיתנו וכבר אין לך פה עתיד.
אהבה, לימודים, טיולים גדולים, אלה כבר רק מילים.
מילים חסרות משמעות וערך עבורך.
עברו חמש שנים... הגעגועים והכאב רבים...
הדמעות עדיין זולגות, חמות וצורבות. ואת קרוב לבית...
אני מספרת לך, כל מה שקורה, את כל הדברים, ומאמינה
שבחושייך העל טבעיים, רמזת לי שיש גם חיים אחרים.
ואת איתי תמיד אהובה, אותי בכל מלווה...
ולכל האוהבים אותך שבאו היום,
בכל אחד נגעת, השארת סימן וזיכרון.
היית מיוחדת שונה ויקרה
ולכולנו את עתה, עוד מסורת של חג החנוכה.
אמא
ארבע שנים ללכתה....
חיכיתי לך
חיכיתי לך - היום לפני ארבע שנים.
חיכיתי לך - בחג, עם נרות דולקים
חיכיתי - שתחזרי ותטעמי מן התבשילים
חיכיתי לך
ציפיתי - שתרדי מהמדים
ציפיתי - שתסיימי לימודים
ציפיתי - שתתחתני ותלדי ילדים
ציפיתי - שתיהיי מאושרת
ציפיתי - שתבני בית לתפארת
ידעתי - שתמשיכי את דרכי
ידעתי - שתיהיי איתי בעת זקנתי
ידעתי - שעליך אפשר לסמוך
ילדה חזקה. מלאת רוך.
חיכיתי לך
היום לפני ארבע שנים.
ומה שאין אחריך
הזמן - רק מעצים.
חיכיתי לך - חיים
אמא
שלוש שנים ללכתה....
לרותם, בתי האהובה
שוב כולנו כאן, מחבקים את זכרך באהבה. נשיר לך את השיר שאהבת לשמוע בכל בוקר, וכבר עברו 3 שנים.
אני זוכרת ילדה קטנה בת 3, רוקדת, במסיבת סוף השנה של הגן, לבושה בשימלה לבנה וסנדלים לבנים, כמו כלה, שלא היית.
3 שנים שבהם כל יום הוא נצח, ואני מנסה למלא אותם בתוכן, רק כדי להקל על הכאב והגעגוע.
בגיל 9 כתבת לעצמך ברכה ליום ההולדת, וכך כתבת: לעצמי: את חמודה ,יפה, מתוקה, נחמדה, וחתיכה, והכי חשוב הבוסית הגדולה ביותר ביקום כולו. מאחלת רותם.
אין מילים מדויקות יותר לתאר אותך: ילדה עם עוצמה פנימית , כוח , בטחון, וחוש צדק ללא פשרות, רק אוסיף שהיית לי חברה נהדרת, ושותפה אמיתית, היית הרבה יותר מבת ונשארת חיילת שלי לנצח.
שורשיך כשיח הרותם טמונים באדמה, ואת מלכה, מעופפת ביקום ולנו נותרה האבן, והזמן שרק מעצים את החסר והגעגוע.
אני רוצה לקרוא לך קטע מהשיר שאהבת, כשהיית ילדה קטנה, ושרה אותו גלי עטרי, שקראת לה טרי טרי
"נפאל"
ומספרים, עדיין לא ידוע
אם מחר, או עוד שבוע
בנפאל הרחוקה הרחוקה
תעוף ציפור האבן
אל התכלת הזכה.
וכשתעוף, ציפור האבן
לא תיהיינה מלחמות,
המזימה, והאימה
יהיו רק זכרונות
מן השנים העגומות. ומספרים
עדיין לא ידוע
אם מחר, או עוד שבוע
בנפאל הרחוקה, תעוף ציפור האבן
אך תמיד אשה, יושבת ולוטשת מבטה.
אמא
שנתיים ללכתה....
רותם שלי
בכל בוקר אני עוד מציצה מתחת לדלתך,
לראות אם כבר התעוררת או אם השארת לי פתק שתמיד מעוטר בציור קטן של לב.
ואני מנסה לשמוע אם את שרה - "אל הרוח אל המים אל האש... אל תכבה אל תכלה"...
והנורא מכל מכה בי שוב מחדש
והחלל רק הולך וגדל
הזמן לא מרפא והגעגוע מתעצם.
מחפשת את דמותך בכל ילדה, נערה וחיילת שעוברת.
כי היית לי רק ל19 שנים - ילדתי בתי.
באהבה גדולה ובחברות נפלאה עשינו כל כך הרבה יחד אך הספקנו כל כך מעט.
היית ותמיד תיהיי איתי. כל הזמן ובכל מקום.
לא תכבי ולא תכלי בובי שלי.
אמא
שנה ללכתה....
רותם
רותם הכי אוהבת תותים ותותים קצוצים עם סוכר ולפעמים גם שמנת חמוצה. עוגת מוס שוקולד קפואה, מקפא פסיפלורה, גבינה בולגרית שרק סבתא ממה יודעת לקנות ולמרוח על פרוסת לחם עבה ושחורה. וסופגניה עם ריבה אדומה.
אוהבת קורנפלקס עם קפה. פיתה שמנה לנגב בחומוס ומטבוחה שאמא הכינה. פשטידת בצל וחלב מתוק עם אורז או איטריות.
רותם אוהבת לשבת בבתי קפה, לראות טלויזיה, סרטים, הצגות תיאטרון עם אמא, להתכרבל בשמיכת הפוך, ולהיות in. לרכב על סוסים, ובחדר ארנבות וחתולים.
רותם אוהבת את עופר ואת המשפחה והמון חברים וחברות. או כמו שנהגה לומר ידידים וידידות.
רצתה להיות פסיכולוגית, או עובדת סוציאלית, אבל לפני הכל לחו"ל - את הטיול הגדול.
בקיצור - רותם אוהבת חיים טובים.
כבר חורף. שנה חלפה. חנוכה הנרקיסים שתלת בחלונך שוב פורחים.
חג החושך והנרות דולקים. אצלנו נר זיכרון.
והתותים ברחובות ובדרך להוד השרון.
והצלחתי לקנות לעדי סלסלה, אבל אני לא מסוגלת לטעום.
אמא
חזרה ל: כותבים לרותם
